"הצבעת אי-אמון" – על הנזק החינוכי בהחלטת משרד החינוך

בשבוע האחרון נפל דבר בתולדות מערכת החינוך. משרד החינוך בחר להתמודד עם בעיית ההעתקות באמצעות הנחיה גורפת: עשרות אלפי תלמידי תיכון יגיעו אל בחינת הבגרות, ויידרשו לשבת 45 דקות בכיתה מבלי לעשות דבר. באותו זמן יעסקו כל הצוות החינוכי בשכפול בחינת הבגרות, וזאת בעקבות ההנחיה החדשה של משרד החינוך, שנועדה להתמודד עם תופעת ההדלפות.

הורים, מורים, תלמידים ומנהלים טענו כי מדובר ב"עונש קולקטיבי", והצביעו על שלל הקשיים הטכניים שנובעים מהתקנה החדשה: רמת הריכוז של התלמידים תפגע, החשש שברגע האמת רשת האינטרנט ומכונות השכפול לא יעמדו בעומס, ועוד.

בסופו של דבר הושגה פשרה שהחזירה את המצב לקדמותו. אך האם אפשר לומר שהפרשה מאחורינו?

על פני השטח הדברים יחזרו לקדמותם, אולם מה קורה מתחת לפני השטח? מהו השדר שהעבירה מערכת החינוך לתלמידיה ומוריה בהחלטה זו? השדר הגלוי הוא "אין לנו ברירה אלא לנקוט באמצעים חריפים, אחרת לא נוכל לשמור על טוהר הבחינות", אבל השדר הסמוי הוא "מצטערים, אבדנו את האמון בכם". אבדן אמון אי אפשר לפתור בצורה טכנית.

רבות מדובר על "דמות הבוגר" של מערכת החינוך, אבל עם כל הכבוד למיומנויות חשיבה, מיומנויות המאה ה-21, ועוד שלל כותרות, בוגר מערכת החינוך צריך קודם כל להיות אדם עם אמון בעצמו ואמון בסביבתו. ביחס למטרה הכי חשובה של מערכת החינוך – משהו עמוק מאד נסדק.

כל מי שעוסק במערכות יחסים בין אנשים יודע שהתקדמות כלשהי מושגת רק כאשר הצדדים מפסיקים לעסוק בהאשמות, ומפנים את המבט פנימה כדי לבחון מה החלק שלהם בסיטואציה שנוצרה. אם המערכת אבדה אמון באנשיה, היא צריכה לשאול את עצמה מדוע האנשים אבדו את האמון בה.

מה קורה כששואלים את המורים?

לפני שבועיים יצאנו לדרך עם סקר אינטרנטי מיוחד, ועד כה השתתפו בו למעלה מ-1000 מורים שחברים בקהילה שלנו. במסגרת סיעור המוחות המקוון הם נתבקשו להמליץ לשר החינוך החדש על הצעד הראשון שעליו לעשות. כפי שניתן לראות כאן, שתי התשובות הפופולאריות ביותר, באופן לא מפתיע, הן הקטנת מספר התלמידים בכיתות והעלאת שכר המורים.

אבל מי שיקרא את שלל התשובות הבאות בתור, יראה הצעות רבות שהמשותף להן הוא הבקשה ליותר אמון מצד המערכת: שיתוף נרחב של אנשי השטח בתהליכי קבלת ההחלטות (מה שלא קרה בהחלטה הדרמטית האחרונה), מתן מרחב פעולה והגדלת האוטונומיה, צמצום מספר הטפסים והדו"חות, ועוד. איננו יכולים לצפות שמערכת החינוך תצמיח "לומד עצמאי", בזמן שאנשי השטח שלה מרגישים כבולים.

ספק אם יש למישהו פתרון מהיר לבעיית ההדלפות (אם כי אין מדובר בגזרת גורל, כפי שכבר הוכיחו בבית ג'אן), וברור שזו רק שאלה של זמן עד שהתלמידים ילמדו להתגבר גם על המנגנון החדש. הקריאה המרכזית שצריכה לעלות היא לא לעסוק רק בסימפטומים, לא לחפש את הפתרון הקוסמטי שיפתור את הבעיה החדשה שצצה, אלא לעסוק בקרחון העצום שמסתתר תחתיה – מערכת שיש בה משבר אמון; מערכת שבה האמצעים (מבחנים חיצוניים) התקדשו והפכו למטרה בפני עצמה, שמקדשת את כל האמצעים להשגתה.

המשימה הגדולה ביותר של שר החינוך החדש היא להחזיר את האמון בין כלל השותפים במערכת – הורים, מורים, תלמידים, מנהלים ואנשי מטה. בשלב ראשון, מומלץ לשאול את אנשי השטח – הידע והניסיון שיש להם לא יסולא בפז.

החדשות הטובות בהקשר זה הן שבניגוד להקטנת כיתות והעלאת שכר, אמון לא עולה כסף, וניתן לעשותו גם ללא רפורמות מרחיקות לכת. מהלך זה הוא תנאי הכרחי לכך שמערכת החינוך תקדם את המטרה המרכזית שלה – להצמיח את האנשים שיצמיחו את חברת העתיד.

(חודשים מספר עברו מאז פרסום הפוסט האחרון. ההפסקה נבעה בעיקר בשל השקתה של התוכנית החדשה שלנו – "למידה התנסותית בכלים מתוקשבים". מוזמנים לקבל פרטים בקישור כאן)

מודעות פרסומת
פורסם בקטגוריה Uncategorized | עם התגים , , , , , , , | 6 תגובות

"חייבים לשנות את התעודה" – איך ליצור תעודה מחוללת שינוי?

מי שמסתובב בחדרי מורים בתקופה האחרונה, יכול להרגיש את תחושת חוסר הנחת סביב חלוקת התעודות. אל העומס הנובע משלל המשימות – בדיקת מבחנים ועבודות, איסוף ציונים, כתיבת הערות, משא ומתן מול תלמידים, ועוד – נוספת תחושה עמומה, שהתוצר הסופי אינו מצדיק את משאבי הזמן והאנרגיה המושקעים בו.

לפני כשנה פרסמתי כאן את הפוסט "תעודה או אחריות", סביבו התעורר שיח מעניין על חלוקת תעודות, ציונים מספריים והערכה מעצבת. בעקבות הדברים זכיתי להיות מעורב בתהליכים של חשיבה מחודשת על נושא התעודה וההערכה במספר חדרי מורים. למרות השוני בין בתי הספר, יש כמה נקודות עקרוניות שכדאי לחשוב עליהן מראש, על מנת שהתעודה תהיה אפקטיבית ומשמעותית יותר. הדברים נכונים לא רק לגבי התעודה, אלא לכל אלמנט של הערכה המתבצע במסגרת תהליך הלמידה.

הערכה מסכמת או הערכה מעצב(נ)ת

אי אפשר לדבר על שינוי כלשהו בדרכי הערכה בלי להזכיר את המושג "הערכה מעצבת". רוב המורים יצהירו בפה מלא שהם מכירים את עקרונות ההערכה המעצבת, ואף מקפידים ליישם זאת בעבודתם החינוכית. אך בדומה ל"למידה משמעותית" ו"הערכה חלופית", גם אם כולם משתמשים באותו מושג, כלל לא ברור אם הם מתכוונים לאותו הדבר.

חלק שמים את הדגש על זמן ההערכה – "הערכה מסכמת" היא זו שמתבצעת בסופו של תהליך הלמידה, ואילו "הערכה מעצבת" היא זו שמופיעה במהלכו, ומכוונת לכך שהתלמיד ישפר ויעצב את למידתו. כלומר, תעודת מחצית א' היא "הערכה מעצבת", ואילו תעודת מחצית ב', שכוללת את אותם מרכיבים בדיוק, היא "הערכה מסכמת". אחרים מדגישים את ההבדל באופן ההערכה – מבחן הוא "הערכה מסכמת" אך עבודה היא "הערכה מעצבת", גם אם השאלות במבחן ובעבודה די דומות. לחילופין, התבססות על מבחן אחד זו "הערכה מסכמת", אך קביעת ציון על פי מספר מבחנים (ועבודות) – זוהי "הערכה מעצבת". במקרים רבים הדיון מתמצה בצורת ההערכה – ציון מספרי בלבד נתפס כ"הערכה מסכמת", ואילו הערה מילולית מפורטת הופכת אותו ל"הערכה מעצבת" למופת.

מטלהאם נבדוק את הדברים מנקודת מבט של התלמידים, נגלה שרובם כלל לא מודעים להבחנה שבין "הערכה מעצבת" ו"הערכה מסכמת". מורים רבים חוו על בשרם את הפער שבין הזמן והמחשבה שהם השקיעו בכתיבת הערות על מבחנים, לבין הזמן והמחשבה שהתלמידים השקיעו בקריאה שלהן. ברוב המקרים, התלמיד מעיף מבט מהיר על משבצת הציון הסופי (אולי גם מחפש טעויות בחישוב), ותו לא. בדומה לכך, בתי ספר שמשתמשים בתעודה בהערות מילוליות בלבד, נתקלים בתלונות מצד תלמידים שדורשים לדעת "כמה קבלתי".

לתת הארכה להערכה

בתוך שלל ההגדרות והפירושים למושגים הללו, ברצוני להציע כאן אבחנה חדה, שאינה תלויה בדרך שבה נוצרת ההערכה, אלא דווקא במה שקורה אחריה: תהליך שמסתיים במתן הערכה הוא "הערכה מסכמת", ואילו "הערכה מעצבת" היא תהליך שבאופן מובנה מלווה את הלומד גם לאחר מתן ההערכה, ומסייע לו ליישם את הלקחים והתובנות שעלו בתהליך. כלומר, "הערכה מעצבת" היא הערכה שמעצבת את העתיד, ולא רק ממליצה על העיצוב הנדרש.

תחושת האנרגיה המבוזבזת סביב התעודה, נובעת מכך שאין דרך מובנית שמתעלת את האנרגיה לטובת השינוי בפועל. התלמיד והמורה משקיעים מאמצים רבים עד לרגע השיא – חלוקת התעודות והמבחנים, ואז בבת אחת חוזרים לעשייה השגרתית, שממסמסת במהירות את האנרגיות, התובנות והלקחים. שבוע לאחר התעודה או המבחן הוא כבר נדמה כזכרון רחוק, והחיים הבית ספריים חוזרים למסלולם, עד שמתחילה ההיערכות לאירוע ההערכה הבא.

כדי לשנות את התמונה, ולממש את הרעיון המופיע כאן, יש להרחיב את תהליך ההערכה, ולהוסיף לו שלב: מעקב ובקרה. אין שום משמעות לדו"ח מבקר המדינה, גם אם הוא כולל המלצות אופרטיביות, אם אין אף אחד שתפקידו לוודא שהליקויים הללו נמצאים בתהליך של תיקון.

ניתן לעשות זאת בדרכים שונות, אך העיקרון הוא משותף – המעריך לא יסתפק בהמלצות לשיפור, אלא יציע תהליך מסודר הכולל תחנות בקרה בהמשך הדרך; הלומד לא יסתפק בהבטחה "להשתפר" (או "לפתוח דף חדש"), אלא יידרש לקבל על עצמו את התוכנית. כפי שכבר כתבו רבים וטובים, ככל שמעורבותו של הלומד בתהליך ההערכה עמוקה ורחבה יותר – כך התהליך משפיע יותר, ולכן מומלץ שגם שלב הבקרה ייבנה ויתבצע תוך מעורבות מקסימלית של המוערך. ושוב, עקרונות אלו נכונים לגבי כל תהליך הערכה באשר הוא – כתיבת תעודות, בדיקת מבחנים והגשת עבודות. תנו לתלמידים לבדוק בעצמם מבחן, או לבנות מחוון לתוצר לימודי כלשהו, ותראו שגם את ההערכה שהם יקבלו על התוצר שלהם הם יקראו באור חדש (עקרון דומה הצגנו בעבר לגבי שיחות משמעת).

בחזרה אל התעודה – שיחת המחנך שמלווה את חלוקת התעודה יכולה להיות ממוקדת בהפקת לקחים וכתיבת יעדים לתקופת הלמידה הבאה. חתימה של הורים (ושל התלמיד!) על מסמך מעין זה, משמעותית הרבה יותר מאשר חתימה על כך שהם מודעים למצבו הלימודי והחינוכי של בנם כפי שהוא משתקף מתוך התעודה. כתיבתה של התוכנית תאפשר לעצור אחרי כחודש ולבחון האם אנחנו מתקדמים לעבור השינוי הנכסף. אחרת אנחנו עלולים להגיע אל התעודה הבאה, ולגלות שבעצם שום דבר לא באמת השתנה.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | עם התגים , , , , , | 9 תגובות

המורה – את גיבורה! (גם אם לא עשו עליך סרט)

בכ"ג כסלו מדי שנה חל "יום המורה" (מעוגן בחוק!), שמטרתו להוקיר את אנשי החינוך על עבודתם המסורה. לכבודו של יום זה, מוצפת הרשת בסרטונים של דמויות מפורסמות שמספרות על מורה ששינה את חייהם, וכן כתבות וסרטונים על מורים מצוינים, מהם ניתן לשאוב השראה רבה לעשיה חינוכית ופדגוגית (מאגר מרוכז ניתן למצוא באתר המיוחד שהוקם לכבוד האירוע, ובאתר "הגיע זמן החינוך").

מדובר ביוזמה ברוכה, אך לפעמים נוצר רושם מוטעה שמדובר ב"יוצא מן הכלל" שאינו מעיד על הכלל כולו, כאילו רק מורה שעזב משרה בכירה בהייטק ועושה עם תלמידיו פעלולים בשיעורים ראוי להערכה.

במסגרת ההשתלמויות שהצוות שלנו מעביר בבתי הספר, אנחנו נחשפים לסיפורי הוראה מדהימים – מורים שלוקחים את הכלים והעקרונות שאנו עוסקים בהם, ומחוללים נסים במסגרת ההוראה היומיומית שלהם.

"המורה, זה שיעור לשון?!"

הנה דוגמא טריה מהשבוע, שנשלחה לנו על ידי ורדית, רכזת לשון בישיבה התיכונית חספין, שמדגימה היטב את טשטוש הגבולות בין שיעורי חינוך ובין שיעורים מקצועיים:

כחלק מתהליך השינוי הפדגוגי המתרחש בישיבה, בחרנו להוביל שינוי בתפיסת המקצוע שלנו, כך שאיננו רק "טכנאי בגרות לשון", אלא בראש ובראשונה מטרתנו לקדם את יכולות הביטוי וההבנה של התלמידים. גם העיסוק בהיבטים הדקדוקיים של הלשון, נעשה בהקשר של שיפור הקריאה והכתיבה. תלמידים קוראים יותר, כותבים יותר ונחשפים לנושאים מעניינים ורלוונטיים.

במקום להביא לתלמידים טקסטים נדושים ונטולי הקשר מבחינות הבגרות, התחלנו בכיתות ט' ו- י' מהלך שמבקש לברר מיהו גיבור בעיני תלמידינו? ההנחה הייתה שמעטים הנערים שיש להם מודל לחיקוי ולהשראה, וכעת, באווירת חודש כסלו, נכון להציף סוגיה זאת.

בשיעור הפתיחה תלמידים נכנסו לכיתה המסודרת במעגל ("המורה, זה שיעור לשון?!"), במרכז החדר הונחו כרטיסים רבים עם דמויות מרכזיות כדוגמת בגין, דב גרונר, חנה סנש, משה רבנו, הרב קוק ורבים אחרים. התנהל דיון מדהים סביב ההבנה של מהי גבורה יהודית ומיהו גיבור בעיניהם. הבאנו מקורות יהודיים המבררים מהי גבורה (הרב קוק ב"עולת ראיה", "מוסר אביך", "שבילי הגבורה" של יצחק שדה, ומאמר של מנחם בגין על דב גרונר), כשאת המקורות קראו התלמידים בקבוצות, ע"פ שיטת הג'יקסו, ולימדו את חבריהם את המקור שהעמיקו בו בעצמם. חילקתי לכולם טבלה מסכמת, והנציגים מהקבוצות השונות השלימו את הטבלה, והגיעו יחד להבנה מעמיקה בעניין הגבורה. חשבתי לבנות איתם את הערך "גבורה יהודית" בוויקיפדיה, אך טרם הספיקותי…

בשלב הבא, כל תלמיד נדרש לחשוב מיהו הגיבור שלו, ולכתוב מאמר שבו יתאר את האדם וינמק מדוע הוא גיבור. תלמידים בחרו בקרובי משפחתם, מנהיגים צבאיים או דתיים, אנשים שנקשרו אליהם בהתנדבות ועוד ועוד.

אני חייבת לשתף שגם בכיתת העולים כתבו לי תלמידיי על הגיבורים שלהם, והאמת שבשיעור זה ממש הזלתי דמעות. אחד התלמידים בחר בנלסון מנדלה כגיבור, ובמאמרו נימק מדוע בצורה מעוררת השראה. אחר בחר בחבר שהכיר במסע הישראלי, בחור שעלה לבדו מאתיופיה, אביו נשאר שם, אמו ואחיו נפטרו, והוא נותר בודד, אך שמח וחי את חייו בגדלות. אחר אמר לי מתוך ענווה גדולה ש.. הוא גיבור! וכששאלתי למה? ענה לי: "לפני 4 שנים לא ידעתי כלום, לא יכולתי להגיד מילה אחת בעברית, הייתי רועה צאן, וכעת אני מסיים את כיתה י"ב בישיבה, נבחנתי בבחינות הבגרות בשנה שעברה, ואני מרגיש גיבור". את כל מאמרי התלמידים נפרסם בחוברת מיוחדת שנוציא אי"ה לכלל תלמידי הישיבה.

בכיתה ט' התחברנו ליום המחווה שנערך לפצועי צה"ל, והעלנו על נס את חייו המרשימים של עשהאל לובוצקי. בכיתה י"א נערכו דיונים מדהימים על מכתבו של עופר וינטר לחיילי גבעתי, והסערה הגדולה שעורר המכתב במכון לדמוקרטיה. תלמידים כתבו על כך מאמרים נפלאים – האם נכון היה "להכניס את אלוקים "למרחב הציבורי, או שטעה עופר וינטר בעודדו את חייליו להילחם בשם ה'.

אתם ודאי שואלים- איפה הלשון פה? ובכן, התלמידים כותבים, קוראים, מלווים דרך קבע במילון "אבן שושן", לומדים נושאים לשוניים ותחביריים כדי להעשיר את כתיבתם ומצליחים ב"ה.

אני כותבת את הדברים בהתרגשות ובשמחה, משום שאני רואה שינוי, התקדמות וצמיחה. מבחינתי, זה לא מובן מאליו.

"כל יום קורים נסים"

להיות מורה זו גבורה. התמודדות מתישה עם אירועי משמעת, מרדף אינסופי אחרי "הספק", היערכות מחודשת לאור רפורמות חוזרות ונשנות, עומס של מטלות, מבחנים, דיווחים וטפסים, ניהול מערכות יחסים עם עשרות תלמידים והורים, ועוד לא אמרנו כלום על השכר…

ובתוך כל ה"מלחמה" הזו, ישנו "כד קטן" ובו "שמן זית זך" של חדוות למידה. ניצוץ שנדלק בעיני תלמיד, הבנה שפתאום מבזיקה, דיון עמוק בין תלמידים שרגילים למסכים ומסרים שטוחים, תלמיד שניגש ואומר "תודה" בסיום השיעור.

במסגרת הפעילות שלי בצוות השתלמוודל, חרטנו על דגלנו את החזון של פיתוח קהילות מורים מעוררי השראה, כי אנו מאמינים שכל מורה מעורר השראה, והראיה – כל מורה מצליח לייצר רגעים של סיפוק, הצלחה ולמידה שהיא משמעותית עבורו ועבור תלמידיו. האתגר הוא לתת למורים את הכלים והעקרונות שיאפשרו להפוך את אותם רגעים מזדמנים לדרך מובנית ושיטתית, כך שכל שיעור יהפוך לשיעור מדהים. מתוך הפעילות שלנו בבתי הספר למדנו שכאשר מורים נחשפים למספר כלים ועקרונות פדגוגיים, ויושבים לתכנן יחד מערכי שיעור מעוררי השראה – מתברר שכד השמן כלל לא קטן, והוא מספיק להרבה יותר משמונה ימים…

רוצים לעשות "פרסומי ניסא" לסיפור הוראה מעורר השראה? הוסיפו אותו כתגובה לפוסט זה, כך שמורים אחרים יקבלו השראה ומוטיבציה להמשיך לחולל נסים בכיתות שלהם.

אז, "יום המורה" וחג חנוכה שמח לכולם!

פורסם בקטגוריה Uncategorized | עם התגים , , , , , , , | 2 תגובות

על חינוך וכלכלה: האם איבדנו את היכולת לתת לתלמיד עתיד תעסוקתי?

יש מקום נרחב לדיון על מטרות בית הספר ודמות "הבוגר הרצוי" (כפי שמרחיב על כך כאן פרופסור יורם הרפז), אך ברור למדי שאחד מתפקידיו המרכזיים של בית הספר הוא להכין את תלמידיו לחיים. חלק מהותי מהכנה זו היא היכולת להשתלב בעולם התעסוקה, כך שהבוגר של מערכת החינוך יהיה אדם שמסוגל לכלכל את עצמו. ברור שבית הספר אינו "לשכת התעסוקה", אבל בהחלט מוטל עליו לתת לתלמידיו מרחב בחירה מקסימלי בנוגע למקצוע שיבחרו בחייהם.

למעשה, מערכת החינוך לא רק פותחת את האפשרויות, אלא גם מדרגת אותן עבור תלמידיה. אין צורך בזכוכית מגדלת כדי לאתר את מקצועות הלימוד ה"נחשבים" בבית הספר. מגמת מחשבים או "פרחי רפואה" הן מגמות יוקרתיות, בעוד שלימודי ספרות מורחבים נתפסים כהעשרה ותו לא. פרויקטים של משרד החינוך משקיעים משאבים רבים בהגדלת מספר התלמידים הלומדים ל-5 יחידות לימוד במתמטיקה, ובפיתוח "עתודה מדעית טכנולוגית", שמתבטאת בפועל בתוספת שעות למידה בתחומי המדעים והמתמטיקה. החשיבות המיוחסת ללימודי המתמטיקה אינה נובעת מהצורך במתמטיקאים בשוק העבודה, אלא מכך שציון גבוה במתמטיקה הוא תנאי קבלה ללימודים אוניברסיטאיים במקצועות התעסוקה הנחשבים. ספק אם עורך דין, רופא או פסיכולוג יידרשו אי פעם להשתמש בחשבון דיפרנציאלי ואינטגרלי במסגרת עבודתם, אבל כדי להגיע לעבודה זו הם חייבם להיות בוגרי 5 יחידות לימוד.

"הנוער העובד או הלומד"

בתי הספר נמדדים על פי אחוז הבוגרים שלהם שיצאו עם תעודת בגרות בידם. אך יותר ויותר תלמידים מסיימים את מערכת החינוך כשמצד אחד תעודת הבגרות שלהם אינה מספיקה ללימודים אקדמיים, ומצד שני שום דבר ממה שהם למדו לא יכול לעזור להם להשתלב בשוק העבודה. בגיל 18, ובדרך כלל רק "אחרי צבא", הם יוצאים אל חייהם הבוגרים, עם ילקוט מלא ספרים ובידיים ריקות. גם תלמידים שסיימו עם תעודת בגרות מיטבית, עלולים לגלות להפתעתם ש"המסלול הבטוח" שלאורו התחנכו: בגרות טובה > לימודים אקדמיים > קריירה מקצועית מכניסה, כבר אינו בטוח כלל במציאות הכלכלית שאליה הם יוצאים.

הדבר מגיע לידי אבסורד בנושא של החינוך המקצועי. בוגר מגמת מכונאות רכב יכול לצאת משערי בית הספר ולהתחיל לעבוד במוסך, בעוד חברו "המשכיל", בוגר מגמת פיזיקה או ביולוגיה, יידרש ללמוד עוד שנים רבות בטרם יוכל להתפרנס בכבוד ממסלול הלימודים שיבחר לו (ועד אז יעבוד כמלצר). ולמרות זאת, התדמית החברתית הנמוכה של מקצועות אלו הובילה לצמצום ניכר של החינוך המקצועי בעשורים האחרונים, וכל ניסיון להחזירם מעורר סערות חברתיות, בדומה לזו שהתרחשה לאחרונה סביב שולחן הממשלה. יתרה מזאת, לא פעם דווקא תלמידים שנפלטו ממערכת חינוך לפני סיום חוק לימודיהם, מגיעים לגיל 25 כשיש בידם מקצוע מעשי ומשכורת מספיקה, ובעיקר הרבה ניסיון מעשי בנוגע להישרדות תעסוקתית, וזאת למרות שלא עברו מסלול הכשרה וליווי מסודר.

"כל אחד מנחש קדימה עד היכן שהוא רואה"

הבעיה המתוארת הולכת ומחריפה, שכן עולם התעסוקה משתנה בקצה מסחרר. מקצועות ותיקים נעלמים ומקצועות חדשים פורחים, וקשה מאד לצפות את הדברים מראש. לפי הדו"ח האחרון של המועצה הלאומית לכלכלה, כשליש מהעובדים יאבדו בתוך כמה שנים את עבודתם. "לא את מקום העבודה שלהם, אלא את העבודה שלהם ממש", כפי שמבאר את הדברים העיתון דה-מרקר.

השינויים בעולם התעסוקה אינם רק בהיבט של המקצועות הנפוצים וסולם הרווחיות, אלא קודם כל בערכי היסוד. אם ב"עולם הישן" עמדו במרכז הבמה ערכים של מומחיות, נאמנות ויציבות, היום שולטים בכיפה הוורסטיליות, הנוכחות האישית והדינמיות. תביטו בתהליך שעברו מסמכי קורות החיים: עד לפני כמה שנים אדם עם תחנות תעסוקתיות רבות וקצרות היה נדחה על הסף בשל חשד לחוסר יציבות, ואילו כיום, אדם שיש לו תחנות תעסוקתיות מעטות וממושכות יידחה לסוף התור בשל חשד לקבעון וחוסר יצירתיות. בקרוב, עצם שליחת מסמך של קורות חיים תהיה סממן של אדם שטרם הפנים את השינויים בעולם התעסוקה.

באופן לא מפתיע, ההמלצה הראשונית של אותו דו"ח מיוחד היא לערוך רפורמה במערכת החינוך (בדומה לעלוקות בימי הביניים, נדמה שרפורמה חינוכית היא תרופה לכל מחלה). גם תוכן ההמלצה לא ממש מפתיע: "כל בוגרי התיכון שלה יחזיקו במיומנויות יסוד – אנגלית, מחשבים, מתמטיקה בעיקר – שיאפשרו להם בעתיד להתמקד בטווח רחב של מקצועות, ולעבור בין מקצועות". אך האם עוד שעות למידה במקצועות אלו יביאו את השינוי המיוחל? האמנם בוגרי מערכת חינוך שכזו יוכלו להתמודד טוב יותר עם שינויים תכופים בעולם שסביבם (כמו למשל, האפשרות שהסינית תכבוש את מקומה של האנגלית)?

למעשה, בית הספר עומד בפני בעיה חריפה הנדמית כבלתי פתירה – עליו להכין את תלמידיו לעולם התעסוקתי שיהיה בעוד 20-30 שנה, בעוד שאין לו מושג כיצד עולם זה יראה בעוד 5 שנים! תחשבו על צוות מתמטיקה שצריך להכין את תלמידיו לבגרות, מבלי שיש לו שום אינדיקציה לגבי השאלות שיופיעו בה…

"לשם שינוי" – המקצוע החשוב ביותר בבית הספר

נראה שבמציאות שמשתנה כל הזמן, הדבר החשוב ביותר שבית הספר צריך ללמד את תלמידיו הוא להתמודד עם שינויים. התמודדות זו כוללת בתוכה כמה מ"מיומנויות המאה ה-21", שמופיעות גם הן בתוך כל מסמך חינוכי שמכבד את עצמו, אך היא גם מיומנות שעומדת בפני עצמה. למעשה, מדובר על תחום תוכן שונה לחלוטין מכל תוכניות הלימודים הקיימות בבית הספר, ודורש עיסוק בשאלות כמו: כיצד מעריכים את ההשלכות הצפויות של שינויים המתרחשים בסביבתי? איך פועלים בסביבה של חוסר ודאות? מהי הדרך הנכונה ביותר עבורי ללמוד את "החומר", שנדרש כדי להצליח בעולם החדש? כיצד אני מנהל את עצמי בתוך תהליך השינוי ולא מתנהל בתוכו? האם אני מסוגל לחזות שינויים גם לפני שהתרחשו? כיצד אני שומר על "עמוד השדרה" הערכי שלי, בעולם שבו ערכים משתנים כל הזמן?

אך עוד לפני שמוסיפים את שיעור "לומדים שינוי" למערכת השעות, הראשונים שצריכים לעסוק בשאלות המתוארות לעיל הם אנשי הצוות בבית הספר. המורים והמנהלים הרי נדרשים בעצמם להתמודד עם השינוי אותו תיארנו, כמו גם עם השינויים שדורש מהם משרד החינוך באמצעות "רפורמות" תכופות. בנקודה זו נמצא כיוון מסוים להתמודדות עם האתגר המונח לפתחנו: היות ובית הספר נדרש לעבור שינויים, זו הזדמנות מצוינת ללמד את התלמידים כיצד מתמודדים עם שינוי!

אם הצוות החינוכי ישקף לתלמידים את תהליכי השינוי שהוא עצמו עובר, ואת הדרך שבה הוא מתמודד איתם, התלמידים ילמדו את השיעור החשוב ביותר לחיים שלהם. כמובן שלשם כך נדרש הצוות להקדיש זמן ללימוד ומבט רפלקטיבי על תהליך השינוי, ולא רק לביצוע שלו בצורה מיטבית. בית ספר שבו תלמידים רואים ומבינים כיצד המורים שלהם הופכים תהליך שינוי מאיום להזדמנות – הוא זה שיכין את תלמידיו בצורה הטובה ביותר לעולם התעסוקתי שצפוי להם.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | עם התגים , , , , , , , , | 13 תגובות

"שישו ושמחו בחדוות הלמידה, ותנו כבוד למורה"

דמיינו לעצמכם את חג "שמחת מתמטיקה" – אלפי תלמידים יוצאים במחולות וספרי מתמטיקה בידם, ילדי הגן רוכבים על כתפיהם של הוריהם ואוחזים דגלים עם משוואות מקושטות, על רקע שירי הלל לפיתגורס ואוקלידס…

נשמע הזוי? זה בדיוק מה שקורה ב"שמחת תורה".

מדי שנה מציינים בבתי הכנסת את סיום המחזור השנתי של קריאת פרקי התורה, ואת תחילתו של מחזור קריאה חדש. לכאורה, אירוע בעל משמעות פורמלית בלבד, אולם בפועל מדובר באירוע ססגוני של שירה וריקודים, כשאל המעגל מצטרפים גם אנשים שלא נוהגים לעקוב אחרי פרשת השבוע, ואף אינם מקפידים לקיים את כל מה שכתוב בתוך אותה תורה.

מה ניתן ללמוד מתופעה ייחודית זו על למידה באשר היא?

למה תורה אחת צריכה שני חגים?

במובן מסוים את החגיגות של "שמחת תורה" היינו מצפים למצוא בחג השבועות, העונה גם לשם "יום מתן תורה". אלא שהדגש המרכזי בחג השבועות הוא חשיבותה של התורה ומעמדה המחייב, כך שהחג מהווה מעין שחזור של מעמד הר סיני ההיסטורי. הדבר בא לידי ביטוי בתפילות החג, כמו גם במנהג של "תיקון ליל שבועות", שבמסגרתו משתדלים ללמוד תורה ברציפות לכל אורכו של ליל החג.

לעומת הלובן והשקט של "יום מתן תורה", שמחת תורה הוא חג צבעוני ורועש. המוקד אינו בלימוד התורה וקיום מצוותיה, אלא באהבת התורה והשמחה בה, הבאים לידי ביטוי בשירי הלל ואהבה לתורה ולנותנה. מנהג יפה בקהילות ישראל הוא לעודד גם ילדים קטנים לקרוא בתורה, למרות שבימים כתיקונם יש הגבלה פורמאלית על עלייה לתורה לפני גיל בר מצוה.

ביום זה, התורה עצמה נמצאת במרכז המעגל, ואין הבחנה משמעותית בין אלו שדבקים בה תמיד ובין אלו שנמצאים איתה בקשר רק לפעמים, המצווה העיקרית היא לשמוח.

לשמה או לשם-מה

נראה שכדי להבין את התופעה, צריך לשים לב לייחודיות של מעמד לימוד התורה בעם ישראל. אחד המושגים החשובים  בהקשר הזה הוא "תורה לשמה", ולפיו המטרה המרכזית של הלימוד היא הלימוד עצמו. כמובן שמתוך לימוד התורה מסיק האדם מסקנות מעשיות בהבנת מצוות התורה, כמו גם תובנות לעיצוב דמותו המוסרים והערכית, אבל ללימוד יש ערך גם בפני עצמו, אפילו אם אין לו שום משמעות אופרטיבית או תועלת מעשית. המצווה אינה ידיעת התורה אלא לימוד התורה, וגם מי שהוא בעל ידיעות נרחבות יוגדר תמיד "תלמיד" חכם.

תפיסה זו שונה מהותית מהתפיסה הרווחת בעולמנו, ולפיה הלמידה מהווה אמצעי בדרך להשגת מטרה כלשהי. לומדים נהיגה כדי לקבל רישיון, לומדים מקצוע כדי לעבוד ולהתפרנס, עושים תואר שני כדי לקבל העלאה במשכורת, וכמובן לומדים היסטוריה/ספרות/אנגלית בעיקר כדי לעבור את הבגרות.

החשיבות היתרה של לימודי המתמטיקה בתיכון אינה נובעת ממעלתה של המתמטיקה, אלא מכך שהיא מהווה תנאי קבלה לאוניברסיטה. אמנם למדעי הרוח אפשר להתקבל גם בלי ציון טוב במתמטיקה, אבל כל מי שנרשם ללימודים מעין אלו, יידרש להתמודד עם התגובה הקבועה של הרמת גבה והשאלה הנצחית "מה בדיוק אתה חושב לעשות עם זה?".

"להתחיל מבראשית"? אבל כבר למדנו את זה שנה שעברה…

כאשר הלמידה היא רק ה"דרך", המוטיבציה העיקרית של הלומד היא לסיים את הדרך, על מנת להגיע אל היעד הנכסף בהקדם האפשרי. כל שיעור נהיגה נוסף מעבר למכסה המינימלית יוצר תחושה של בזבוז זמן וכסף. בכל מקצוע שהוא, אם כבר למדנו את ה"חומר" הזה – כל חזרה עליו היא סימן לדריכה במקום. לעומת זאת, בנוגע ללימוד התורה, עם ישראל "נשאר כיתה" כבר כמה מאות שנים ברצף, וממשיך לחגוג את זה כל פעם מחדש…

בלמידה מוכוונת תוצאה, השאלה העיקרית בעיני הלומד אינה "האם זה חשוב או מעניין", אלא רק "האם אני צריך לדעת את זה כדי לקבל ניקוד במבחן". הציון, שבמקורו אמור להיות "ציון דרך" להתקדמות הלומד, הופך להיות מטרה בפני עצמה, כשלא פעם המטרה מקדשת את האמצעים, והלומד מתפתה לחפש קיצורי דרך.

במובן זה, הדגש על "הערכה חלופית" במסגרת רפורמת "ישראל עולה כיתה", פותר רק חלק מהבעיה, היות והלמידה נותרת מוכוונת ציון. ברור שהשאיפה היא לשנות את אופי הלמידה עצמה באמצעות שינוי אופי הציון, אולם העובדה שבסופו של דבר הלמידה נותרת אמצעי להשגת המטרה של הציון הנכסף, עלולה ליצור מצב שבו החיפוש אחר "עבודה קלה" ו"קיצורי דרך" ימשיכו להיות השיח המרכזי בין התלמידים.

מתמטיקה לשמה

כדי לחולל שינוי של ממש בהקשר זה, לא חייבים מחר בבוקר לבטל את כל המבחנים והציונים. השינוי הוא קודם כל בתודעה. כדי להעצים את חדוות הלמידה גם במקצועות אחרים (ואפילו במתמטיקה), עלינו להדגיש יותר את הערך שבלימוד עצמו. לא לעסוק רק ב"למידה משמעותית" אלא גם ב"משמעות הלמידה".

מה זה אומר? ליצור שיח פדגוגי משותף, שבו בתשובה לשאלה הנצחית "אבל המורה, למה צריך ללמוד את זה?", יכול המורה להצהיר בפה מלא "כי ללמוד זה חשוב", ואינו נדרש עוד להיאחז ב"כי יש לך מבחן על זה". לאפשר לכל מורה את הזמן ללמד גם פרקי הרחבה בתחום הדעת שלו מבלי שיהיה עליהם שום ציון (ולא רק במסגרת שיעורי העשרה וחוגים). ואולי החשוב מכל – לעודד, ואולי אף לדרוש, מן המורה להיות דוגמא אישית של אדם לומד, ולא רק מי שמגיע לבית הספר מהעמדה של "אני את הבגרות שלי כבר עשיתי".

ובינתיים, שיהיה לכולנו חג שמח!

פורסם בקטגוריה Uncategorized | עם התגים , , , , , , , , | 9 תגובות

איך נעודד תלמידים לקחת אחריות על טעויות? (רבי נחמן בכיתה, מיוחד לראש השנה)

חלק מעבודתו של המורה היא התמודדות עם אירועים שבהם תלמידים פועלים בצורה שאינה הולמת. העמידה מול תלמיד או קבוצת תלמידים בתנועה של האשמה, יוצרת סיטואציה לא פשוטה, שלא פעם מותירה תחושה שלילית אצל שני הצדדים. מסתבר שאלוהים בכבודו ובעצמו מתמודד עם בעיה דומה, בבואו לשפוט את בני האדם במהלך ראש השנה…

בשנים האחרונות, מדי ראש השנה, אני שב ומתבונן בקטע אחד מופלא מתורתו של רבי נחמן מברסלב (ליקוטי מוהר"ן תנינא, תורה א', י"ד) שיש לו משמעויות אישיות, רוחניות וחינוכיות רבות:

כְּשֶׁאָדָם יוֹשֵׁב לְדַבֵּר בַּחֲבֵרוֹ זֶה בְּחִינַת ראשׁ הַשָּׁנָה, שֶׁהוּא יוֹמָא דְדִינָא, שֶׁהוּא יוֹשֵׁב וְדָן אֶת חֲבֵרוֹ. וְצָרִיך לִזָּהֵר מִזֶּה מְאד וּלְהִסְתַּכֵּל עַל עַצְמוֹ הֵיטֵב אִם הוּא רָאוּי לָזֶה לִשְׁפּט אֶת חֲבֵרוֹ, "כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלקִים הוּא" כִּי רַק הוּא יִתְבָּרַך לְבַדּוֹ רָאוּי לִשְׁפּט אֶת הָאָדָם.

ראש השנה אינו רק חג החל פעם בשנה. בכל סיטואציה שבה אדם שופט אדם אחר, בכל שיחת משמעת או ישיבה פדגוגית, יש ממד מסוים ("בחינת") של ראש השנה. כבר בפתיחת דבריו קובע רבי נחמן שמדובר בפעולה יומרנית, שבאופן עקרוני מותרת רק לאלוהים בכבודו ובעצמו, ומדוע?

כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: "אַל תָּדִין אֶת חֲבֵרְך עַד שֶׁתַּגִּיעַ לִמְקוֹמוֹ", וּמִי הוּא שֶׁיָּכוֹל לֵידַע וּלְהַגִּיעַ לְמָקוֹם חֲבֵרוֹ כִּי אִם הַשֵּׁם יִתְבָּרַך, שֶׁ"הוּא מְקוֹמוֹ שֶׁל עוֹלָם, וְאֵין הָעוֹלָם מְקוֹמוֹ", וְכָל אֶחָד וְאֶחָד יֵשׁ לוֹ מָקוֹם אֶצְלוֹ יִתְבָּרַך וְעַל כֵּן הוּא לְבַדּוֹ יִתְבָּרַך יָכוֹל לָדוּן אֶת הָאָדָם. כִּי הוּא יִתְבָּרַך בַּעַל הָרַחֲמִים וּבְוַדַּאי הוּא מְקַיֵּם בָּנוּ "הֲוֵי דָּן אֶת כָּל הָאָדָם לְכַף זְכוּת".

הסמכות של האל לשפוט את האדם אינה מכוח העובדה שהוא "כל-יודע", וביכולתו לדעת את הפרטים המדויקים בנוגע לכל נשפט וכל מעשה. גם לא מכוח העובדה שהוא חף מכל פגם מוסרי, ויכול לעמוד בקריטריון המחמיר של "קשוט עצמך תחילה". לפי רבי נחמן, אלוהים ראוי לשפוט את האדם דווקא בשל היכולת שלו להבין לעומק את מקומו של כל אדם, ומעבר לכך – להכיל אותו.

המילים "עַד שֶׁתַּגִּיעַ לִמְקוֹמוֹ", מתפרשות כאן באופן הפוך מהמקובל: אין כאן דרישה לשים את האישיות של השופט בתוך תמונת המצב של הנשפט (פירוש ברטנורא: "אם ראית חברך שבא לידי נסיון ונכשל, אל תדינהו לחובה עד שתגיע לידי נסיון כמותו ותנצל"), אלא תביעה מהשופט להזדהות באופן מלא עם אישיותו של הנשפט, לראות את הדברים מנקודת מבטו, ורק אז להפעיל שיפוט. אלוהים הוא "בעל הרחמים", ולכל אחד מאיתנו יש אצלו מקום (ברחם), כך שהשיפוט אינו נעשה כביקורת מבחוץ אלא כמבט פנימי נוקב (מעין מה שהובא בשם רבי נחמן כאן).

מכאן הוא ממשיך ומגיע לנקודת החידוש העיקרית:

וְאָנוּ רוֹאִין רַחֲמָנוּתוֹ בַּמֶּה שֶׁקָּבַע לָנוּ ראשׁ הַשָּׁנָה, שֶׁהוּא יוֹם הַדִּין, בְּראשׁ חֹדֶשׁ. כִּי זֶה הוּא חֶסֶד גָּדוֹל, כִּי אֵיך הָיִינוּ מְרִימִין פָּנֵינוּ לְבַקֵּשׁ כַּפָּרָה מֵאִתּוֹ יִתְבָּרַך? עַל כֵּן עָשָׂה עִמָּנוּ חֶסֶד וְקָבַע יוֹם הַדִּין ראשׁ הַשָּׁנָה בְּראשׁ חֹדֶשׁ, שֶׁאָז כִּבְיָכוֹל הוּא יִתְבָּרַך בְּעַצְמוֹ מְבַקֵּשׁ כַּפָּרָה בִּבְחִינַת: "הָבִיאוּ עָלַי כַּפָּרָה", הַנֶּאֱמָר בְּראשׁ חֹדֶשׁ.

הדברים מבוססים על מוטיב מדרשי מפורסם, ולפיו קרבן החטאת המוקרב בכל ראש חודש, נועד לכפר על כך שאלוהים פגע בירח, וגרם לו להיות שולי ביחס לשמש. רבי נחמן טוען שיום הדין העולמי, שבו אלוהים יושב על כסא כבודו ושופט את כל בני האדם, נקבע דווקא בראש חודש, כיוון שבכך מבקש אלוהים לומר לבני האדם שלא יבהלו מבקשת הכפרה, שהרי גם הוא עצמו מבקש כפרה. אין כאן רק דוגמא אישית, אלא נקודת הזדהות עמוקה, כפי שהוא מרחיב בהמשך דבריו:

וְעַל כֵּן אֵין לָנוּ בּוּשָׁה בַּיּוֹם הַדִּין לְבַקֵּשׁ כַּפָּרָה, מֵאַחַר שֶׁהוּא יִתְבָּרַך בְּעַצְמוֹ מְבַקֵּשׁ אָז כַּפָּרָה כַּנַּ"ל. גַּם עַל יְדֵי שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַך בְּעַצְמוֹ כִּבְיָכוֹל בָּא לִידֵי זֶה שֶׁיִּצְטָרֵך לוֹמַר: הָבִיאוּ עָלַי כַּפָּרָה, הַיְנוּ שֶׁעָשָׂה דָּבָר שֶׁהֻצְרַך לְהִתְחָרֵט עָלָיו וְלוֹמַר: הָבִיאוּ עָלַי וְכוּ', עַל כֵּן אֵין לָנוּ בּוּשָׁה לָבוֹא לְפָנָיו בַּחֲטָאֵינוּ לְבַקֵּשׁ עֲלֵיהֶם כַּפָּרָה וּלְהִתְחָרֵט עֲלֵיהֶם, כִּי גַּם הוּא יִתְבָּרַך עָשָׂה דָּבָר שֶׁהֻצְרַך לְהִתְחָרֵט עָלָיו כַּנַּ"ל. נִמְצָא, שֶׁאָנוּ רוֹאִין גּדֶל רַחֲמָנוּת שֶׁלּוֹ עַל כֵּן הוּא לְבַדּוֹ יִתְבָּרַך רָאוּי לָדוּן אֶת הָעוֹלָם.

נדמה כי לולי הדברים נכתבו במפורש, קשה היה לייחס אותם להוגה דעות דתי. רבי נחמן שם את הדגש לא על בקשת הכפרה, אלא על עצם העובדה שאלוהים נדרש לבקש כפרה, המבהירה שגם הוא "עשה דבר שהוצרך להתחרט עליו", וממילא אין צורך להתבייש בעובדה שאנו עומדים לפניו מלאי עוונות. עמידה מול שופט שהוא חף מכל רבב מציבה קושי פסיכולוגי עצום, ולכן אלוהים עושה כל מאמץ לאפשר לאדם להרגיש בנוח בסיטואציה הקשה של יום הדין, גם במחיר של פגיעה בתדמיתו כאלוהים. במציאות העיתונאית של ימינו, נעשה מאמץ מיוחד לחשוף את כשלונות העבר של אנשים מסוימים, על מנת למנוע מהם לתפוס עמדה שיפוטית זו או אחרת. ואילו כאן, את התחקיר המיוחד מציב השופט בעצמו בחדר הכניסה לאולם המשפט, על מנת שהנידונים יבינו עד כמה הוא מבין אותם.

ואיפה כל זה נוגע לחינוך? כמחנך ומורה התאמצתי לא פעם להסתיר את חולשותי ופגמי מפני תלמידי. באופן לא מפתיע גם הם נקטו באותה מידה, והתאמצו ככל יכולתם להסתיר את טעויותיהם, מה שיצר את תחושת "החתול והעכבר". במקרים מסוימים שפטתי את תלמידי לחומרה, למרות שהייתי נגוע בעצמי במעשים הללו כתלמיד ואף כמבוגר (עמידה בזמנים…).

תורה זו של רבי נחמן מלמדת כי תפקידו של המחנך אינו רק להוות "דוגמא אישית" במובן של מודל ערכי ומוסרי, אלא גם כמודל של אדם שלומד מהטעויות שלו ופועל לתקנן. באותם מקרים שבהם הודיתי בפני תלמיד או אף בפני הכיתה כולה על טעויותי ועל החלטות שגויות – יצרתי אפקט חינוכי בעל השפעה לאורך זמן.


"שנה עברה, שנה באה…"

בימים אלו חוגג הבלוג שנה להיווסדו. מספר הצפיות, המנויים והתגובות, עלה על כל הציפיות, וזה מרגש כל פעם מחדש – תודה!

וגם בקשה קטנה: אם הדברים נגעו בכם או השפיעו בצורה כלשהי על עבודתכם – אשמח אם תגיבו, באופן פומבי או אישי, וכן אם תזמינו אנשים נוספים להצטרף למעגל הקוראים והמנויים.

שתהיה לכולנו שנה פוריה בכל המישורים!


פוסטים נוספים בסדרת "רבי נחמן בכיתה":

משיחת משמעת לשיח משמעותי

"מעשה בשני ציירים" והערכה חלופית

פורסם בקטגוריה Uncategorized | עם התגים , , | 9 תגובות

כיצד נגדיר יעד בית ספרי אפקטיבי?

"בשנת הלימודים הבאה נקדם בבית ספרנו למידה משמעותית" – האם זה יעד טוב? האם גם בבית ספרך הוצב יעד מעין זה? האם זהו מס שפתיים כלפי רפורמת "ישראל עולה כיתה", או תחילתו של שינוי אמיתי בבית הספר?

בפוסט הקודם עמדנו על החשיבות של הצבת יעדים בית ספריים, ועל הקשיים הכרוכים בכך, ובפוסט הנוכחי נציג כמה עקרונות וטיפים להצבת יעד אפקטיבי (פרסום הפוסט הזה התעכב לא מעט, בשל תרומתי הצנועה למבצע "צוק איתן", שגם לגביו שאלת המטרות והיעדים עודנה פתוחה):

1. עקרון ה-waze

בעולם האימון והייעוץ הארגוני נפוץ מודל S.M.A.R.T, שזכה לתרגום ישיר כך שיעד טוב הוא ספציפי, מדיד, אפשרי, רלוונטי ותחום בזמן (הצגה ברורה ומפוכחת של המודל ניתן לקרוא כאן). בהתאמה למערכת חינוך אפשר לפשט את הדברים, ולהיעזר ב"waze":

אם בתום שנת הלימודים הקרובה לא נוכל לומר "הגענו אל היעד", סימן הוא שלא הגדרנו יעד, אלא לפנינו מטרה בתחפושת. "קידום למידה משמעותית", "פיתוח אקלים מיטבי", "שיפור התפתחות מקצועית" ודומיהן, הן מטרות שבית הספר שואף לפעול למימושן מדי שנה, ואותן יש לפרוט ליעדים עבור שנת הלימודים הקרובה.

עקרון זה אפשר לכנות גם עקרון ה-V: האם קיימת אפשרות עקרונית לסמן V על היעד בסוף השנה, ולעבור ליעד הבא? כפי שראינו בפוסט הקודם, היעדים של משרד החינוך לא ממש תואמים להגדרה זו, ובתי ספר שירצו לקדם את היעדים הללו יצטרכו לתרגם אותם לשפה מתאימה. איך לדוגמא ניתן להמיר את "הבנייה משותפת של תפיסה פדגוגית" ליעד בר-השגה?

2. עקרון הקומיקס

בקומיקס מוצלח ניתן להבין היטב את המתרחש על בסיס הציורים, גם ללא הבנת השפה שבה הוא כתוב. בצורה דומה, יעד מוצלח הוא כזה שניתן לראות את התממשותו, מבלי צורך בהסברים והבהרות. איך ניתן לראות "תפיסה פדגוגית משותפת"? במה זה בא לידי ביטוי? בהשתלמות מרכזית שבה נוכחים כל הצוות, בעבודה משותפת של צוותי מקצוע, בצפייה הדדית של מורים זה בזה, וכדומה. אם כן, בית ספר יכול להציב כיעד ש"צוותי המקצוע ייפגשו אחת לשבועיים לבנייה משותפת של מערכי שיעור" או ש"כל מורה יצפה בשיעור של עמיתו אחת לחודש, ויעריך אותו על פי המחוון המשותף שבנינו". זה אולי קצת פחות מרשים, אבל זה הרבה יותר ישים, וזה מה שבאמת חשוב.

בצורה דומה יש לפעול כלפי היעד "קידום הישגים לימודיים בדגש על פיתוח תפקודי לומד המותאמים למאה ה-21" – לתאר אותו כהתנהגות קונקרטית וקבועה של מורים ותלמידים, שניתן להעריך באופן ברור האם ועד כמה היא מתקיימת כשגרה בבית הספר. הערכה זו תסייע לנו לבחון במהלך השנה עד כמה אנחנו מתקרבים אל היעד שהצבנו.

3. עקרון ה-WOW

במפעל או ארגון ניתן להסתפק בכך שהיעד יהיה בר-השגה ("הגדלת הרווחים/ המכירות/ מספר הלקוחות ב-%X בתוך Y חודשים"), על מנת לבחון את מידת ההתקדמות אליו. אך בית ספר אינו מפעל, והעובדים בו אינם מתעניינים רק ב"תשומות" הניתנות להם וב"תפוקות" הנדרשות מהם. מעבר לצורך האנושי במשכורת, מורים ואנשי צוות מונעים גם מהרצון להשפיע ומאהבת החינוך. מטרתו של היעד הבית ספרי היא למקד את העשייה של אנשי הצוות, אך גם לחבר אותם אל תחושת השליחות האישית שלהם. זאת המשמעות של עקרון ה-WOW: כאשר נכריז על היעד השנתי בפני קהל המורים ואנשי הצוות האם הם יתלהבו ממנו?

"העלאת אחוז הבגרויות ב-%X" הוא יעד בר-השגה, אך הניסוח ה'מפעלי' שלו אינו מעורר השראה. למעשה, עצם ההצטמצמות ליעד מסוים, עלולה לתת את התחושה שהיעד הנבחר הוא חזות הכל, ולהשכיח את המטרה הגדולה שאותה הוא נועד לקדם. כדי להימנע מכך, חשוב לחבר את היעד הנבחר אל המטרה שאותה הוא נועד לקדם. לדוגמא, "כל אחד מתלמידי בית הספר יציג בפני חבריו פרויקט לימודי אישי, תוך שימוש באמצעי תצוגה מתוקשבים, כך שהתלמידים יפתחו תפקודי לומד המותאמים למאה ה-21". האם זה מעורר השראה? תלוי באוכלוסית בית הספר ובמגוון משתנים נוספים, אבל אם זה לא מעורר השראה – אל תציבו את זה כיעד המרכזי שלכם.

"סוד הצמצום"

הגדרת יעדים ברי-השגה היא תנאי הכרחי להשגתם, ומתוך הגדרה זו אפשר לגזור את רשימת הפעולות הנדרשות, לחלק תפקידים ותחומי אחריות, ולעצב לוחות זמנים לביצוע. אולם לפני שיוצאים לדרך, מומלץ להיזהר ממלכודת נוספת – "גם וגם וגם". בית ספר הוא ארגון מורכב שפועל במגוון תחומים, ובכל תחום יש מספר מטרות ויעדים. אך הצבת כמות גדולה של יעדים, ללא הגדרה ברורה של סדרי עדיפויות, היא מתכון כמעט ודאי לכך שאף אחד מהיעדים לא יושג באופן מלא. "בראש סדר היום" לא יכולים להיות מספר דברים בו-זמנית, שכן משאבי בית הספר מוגבלים, ולכן יש לתעדף באופן ברור איזה יעד הוא הראשון במעלה. הסתערות על מספר גדול של יעדים במקביל, גורמת לבזבוז אנרגיה, היות ולגבי כל אחד מהיעדים תהיה התקדמות כלשהי, אך אף אחד מהיעדים לא יושג במלואו. בהערכת המצב של סוף השנה תעלה המסקנה שנדרשת השקעת אנרגיה נוספת בהשגת היעד גם בשנת הלימודים הבאה, וכך אנחנו עלולים למצוא את עצמנו מעתיקים את רשימת היעדים משנה לשנה.

המחיר הכבד של התנהלות זו אינו רק באי-השגת היעדים, אלא בעיקר בחוסר האמון שנוצר כלפי עצם היכולת להשיג יעדים. "פחות זה יותר" – ריכוז המאמצים בהשגת יעד מסוים, תאפשר לבית הספר להגיע אליו, ואז להסתער אל עבר היעד הבא. רווח משמעותי של צורת עבודה זו הוא בכך שהצוות משפר את יכולתו להציב יעדים ולעמוד בהם, וכך השגת היעד הבא תהיה מהירה עוד יותר, ובסופו של דבר יושגו כל היעדים שהוצבו. זוהי "דרך ארוכה שהיא קצרה".

"שתי ציפורים"

כיוון מחשבה מעניין בהקשר זה, שמומלץ במיוחד למי שמתקשה לוותר על הרצון להתקדם בכל הכיוונים, הוא הגדרת יעד אחד שמכיל בתוכו מטרות מתחומים שונים. כך למשל, בית ספר שרוצה לקדם גם את הלמידה הפעילה וגם את האקלים החברתי בין תלמידי השכבות השונות, יכול לבחור כיעד "כל תלמידי בית הספר ישתתפו בלימוד בחברותות עם תלמידי שכבות אחרות בהיקף של שעתיים שבועיות". בית ספר שרוצה לפעול לטובת קידום הזהות היהודית של תלמידיו, וגם נמצא בהליכים לקבלת תו "בית ספר ירוק", יכול להציב כיעד מרכזי "כל תלמיד יהיה שותף פעיל בפרויקט אקולוגי, שיכלול לימוד של מקורות יהודיים" (שנת השמיטה המתקרבת היא הזדמנות מצוינת).  האם אלו "שתי ציפורים במכה אחת" או ש"עדיף ציפור אחת ביד משתי ציפורים על העץ"? אין לכך תשובה חד משמעית, אולם גם בהצבת יעד רב-תחומי, חשוב לשמור על המיקוד והקונקרטיות, כדי שבסופו של דבר נוכל לומר בבטחה "הגענו אל היעד".

פורסם בקטגוריה Uncategorized | עם התגים , , , , , , | 5 תגובות