מה שלא הולך בכח…

לפני שנתיים הייתי אחראי על מסלול לימודים בתוך כפר חסידים, ונתבקשתי לשאת דברים בפתיחת השנה. בחרתי לפתוח עם סיפור נורא מתוך ספרו של הרב חיים סבתו – "בואי הרוח" (מסורה לעם, 2008, עמ' 156), שבו נחשף סודו הגדול של גיבור הסיפור: 

"סתיו תרע"ה (1915). אכן, רעה. בשדה הקרב הייתי. למלחמה חסרת-תכלית לחמתי. להתקפה יצאנו עם השחר השחור, מתנפלים בתעלה על החיילים שמולנו. קפצתי ממקומי, ובשאגה אדירה, כמו שלמדנו באימונים, תקעתי בחייל שממולי את הכידון הארור. עשרות פעמים, ואולי מאות, תירגלנו התקפה עם שחר בכידונים לשמע שאגות הסמל, טיבור. תקענו כידונים בשקי-חול תלויים. קפצנו וצעקנו… ואני, לוחם טוב הייתי, אבוי לי. לוחם מצטיין, אויה לי. הכידון שלי פילח את ליבו של החייל שמולי בעלות השחר השחור.
החייל שמט את חרבו, נפל למרגלותי וצווח באימה: שמע ישראל ה' א-לוהינו ה' אחד! אוי, זעק בנופלו, אוי לשבעת ילדי, אבוי למשפחתי.
בהלה אחזה בי. רעדתי כולי. מה עוללתי? מה עוללתי! טוב היה לי למות. טוב מותי מחיי. הבטתי בו מתפתל מכאב. ואז צעקתי: אחי המתוק, מחל לי, לא ידעתי שאתה יהודי. מחל לי, אנא מחל לי. אנא אמור שאתה מוחל לי. שפתיו לחשו. הטיתי אוזני לשפתיו. בכיתי. גם הוא בכה. אדמה נפלה על שנינו. אדמה חומה רטובה. נפלתי על צוואריו ועל ליבו. כוסיתי דם. שמעתי קול בכי: מחלתי לך אחי, אחי אתה, חיל אתה, לא ידעת, לא ידעת. אנא מלא את בקשתי האחרונה ואמחול לך. קבור אותי כדת וכדין ישראל".

מה לסיפור הזה ולמערכת החינוך?

לא פעם, אמרתי לתלמידים, אני מרגיש שאנחנו עומדים משני צידי המתרס, ומוצאים את עצמנו נלחמים זה בזה, משקיעים המון אנרגיה במאבקים של מורה מול תלמיד. רגע לפני שהכידונים נשלפים (הפרעות, הברזות וכנגדם בחני פתע וירידה בציון), אני רוצה שנזכור שיש לנו מטרה משותפת – להתקדם ולהתפתח. בכל נקודת עימות שנגיע אליה, ננסה להיזכר בסיפור הנורא הזה, לפני שיהיה מאוחר מדי.

נאום הפתיחה הזה מבטא תחושה כואבת שמלווה אותי. מערכת החינוך פועלת באמצעות כח, יותר מדי כח. אני זוכר לא מעט ישיבות צוות, שבהן יש תחושה של "הכנה לקרב", כולל איסוף מודיעין מקדים, ניתוח יחסי הכוחות, והיערכות לתרחישים שונים. מעבר לאירועי קצה, לא מעט שיעורים רגילים הם אוסף מלחמות קטנות, ויעיד על כך פרצופו של המורה ואנחת הרווחה שלו כאשר הוא נכנס לחדר המורים אחרי שיעור. תחושת הקרב אינה נגמרת בכיתה, אלא גם מבצבצת בחדר המורים ובחדר המנהל. בעבודה עם מנהלים, אני מבקש מהם לחפש חלופות למילים "לאלץ", "להכריח", ואפילו "לגרום", בוודאי כאשר הם מתייחסים למורים שלהם. וכמובן שגם המנהל נמצא לא פעם בכוננות קרב מול הגורמים שמעליו, ש"מנחיתים" עליו הנחיות חדשות לבקרים.

האם יש אלטרנטיבה?

זה נכון שבכל מערכת היררכית יש ממד כוחני, אבל בחינוך הכוחניות מנוגדת למהות העשייה. קשה מאד לצמוח, להסתקרן, לחשוב, להיות יצירתי, לשאול שאלות טובות, כאשר יש תחושות כאלו באוויר. יתרה מזאת, מסתבר שהחוק השלישי של ניוטון עובד גם במערכת החינוך, וכל כח שמופעל בתוך המערכת כלפי אחד הגורמים שבה (הנהלה/מורים/תלמידים/הורים), יוצר מיידית כח זהה בעצמתו ומנוגד בכיוונו, כלפי אלו שהפעילו את הכח. יש דלק אחר שיכול להניע את המערכת – חדוות למידה. גם אם הוא קשה להשגה, שווה את המאמץ.

בהמשך לדיון שהתעורר סביב "שאלת מיליון הדולר של מערכת החינוך", אני חושב שזה אחד מהכיוונים לתשובה: במעבר למסגרות לימוד כמו ישיבות ומכינות, נפגש בוגר מערכת החינוך עם מסגרת לימודית שאינה בנויה על כח אלא על הרצון הפשוט ללמוד, וזה מביא איתו משב רוח מרענן ומפתיע. בחלק גדול מהמוסדות הללו הדרישות לא פחות גבוהות מאשר בבתי הספר, ובכל זאת יש מוסכמה ברורה באוויר שאנחנו פה בשביל להתפתח, וזה יותר חזק מהכל. נדמה לי שבמערכת החינוך הרגילה האיזון הזה הופר.

אולי זה גם מה שקורה במעבר הלא פשוט מהגן אל בית הספר. הילדים הרגישים שמים לב שמשהו באוויר השתנה. גם בגן הם היו רגילים לזה שיש זמנים מסוימים לכל אחת מהפעילויות, אבל הצלצול (גם אם הוא נעשה באמצעות מנגינה מרגיעה) מביא איתו איזו תחושת לחץ ודחף – "עכשיו צריך מיד להפסיק הכל, ומהר להיות במקום הנכון". אפשר להבין את הבהלה שלהם.

איך מתקדמים מכאן?

אין נוסחאות קסם ואין תשובה אחת ברורה. חשובה קודם כל נקודת המבט והזהירות. בסיטואציה שבה אנחנו מרגישים ניצנים של כוחניות, לעצור ולשאול את עצמנו – איך בעצם הגענו לכאן. לא להישאב אל השיח אלא ליצור אותו. להיות מודעים לשפה שלנו, בעיקר זו הלא-מילולית. להגדיל את המרחבים שבהם יש תחושה אחרת באוויר, לפתוח את החלונות, להסיט את הוילונות, לתת לרוח החיה לנשוב. לו יהי.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized, עם התגים , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

3 תגובות על מה שלא הולך בכח…

  1. בנימין הגיב:

    חובצ',

    יפים דבריך. ולוואי ונזכה לכך בכל מרחבי חיינו. שנה טובה

  2. צחי בר הגיב:

    היי חובב,
    כיף לקרוא את הפוסטים שלך, לפגוש מורה עם עיניים פקוחות לרווחה לראות את נפש תלמידיו. כמובן שמיד נרשמתי לרשימת המנויים שלך .

    לשאלת מיליון הדולר מתוך זווית של מורה בתיכון (התשובה ליסודי כנראה שונה במהותה), ממה שעולה ממחקרים בפסיכולוגיה של עשרות השנים האחרונות נראה שהיא אפילו יותר מורכבת. החבר'ה הצעירים האלו מגבשים את אישיותם (אינדיבידואציה) תוך התרחקות מהמבוגרים שמסביבם (ספרציה). גיבוש האישיות וההתרחקות המדוברים כרוכים בבדיקת גבולות ובהתעמתות עם הממסד – ההורים, המורים ושאר 'מבוגרים' למיניהם. זה אומר שיתכן וההתנגשויות האלו שאנחנו חווים (כן, גם אני מורה) הם חלק חיוני מתהליך התבגרות בריא, והתוצאה – עצמאות מחשבתית וביקורתיות יגיעו רק בעקבות העימותים.
    לכאורה נראה שיש כאן סתירה, מצד אחד אנחנו צריכים להציב גבולות ולהתנגש עם החבר'ה הצעירים כדי שיתבגרו לאנשים עצמאיים (וכו'…), ומצד שני אנחנו רוצים להפחית את אווירת העימות כדי ליצר פתיחות לימודית. למעשה אין כאן סתירה אבל בוודאי שיש כאן תשובה מורכבת, שאני רחוק מלענות עליה במלואה. אבל בכל זאת אציע קריאת כיוון. לצורך כך אני חוזר לשנה שעברה, שנה בה נהניתי מאוד ללמד באחד משני בתי הספר שבהם עבדתי. לפעמים הייתי יוצא מהשיעור עם כזה חיוך על הפנים שממש שמחתי שמשלמים לי על זה. מה קרה שם? אם אני מנקה את כל מה שהיה מסביב אני נשאר עם שני דברים – כבוד כלפי התלמידים ושמירה עקבית על גבולות ברורים. כנראה שהיו שם עוד דברים, אבל אני חושב שזה חלק מהתשובה. מורים אחרים בוודאי יוכלו לתרום עוד גורמים.

    • צחי שלום,
      תודה על תגובתך המפורטת ועל הרשמתך כמנוי.
      אני מזדהה עם הדברים שכתבת, ומכיר מקרוב את הערך החינוכי של "משחק הכוחות" (במערכת החינוך הדתית יש מרכיב נוסף למשחק, סביב הזהות הדתית – הצוות צריך להכריח להתפלל, והתלמיד צריך להתנגד).
      עם זאת, בקשתי להצביע על תופעה רחבת היקף שאינה קשורה רק לגיל ההתבגרות. הענין של הכוחניות מופיע גם בגילאים צעירים מאד, ומשפיע גם על צורת השיח שבין מנהל ומורים, שכבר עברו מזמן את גיל ההתבגרות.
      ודאי שיש מקום ל"משחק", אבל נדמה לי שאנחנו לא תמיד זוכרים לעצור אותו בזמן…

יש לך מה להוסיף? כבר מחכים לקרוא...

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s