על סקרנות טבעית ואחריות לימודית – מה אפשר ללמוד מ"בית הספר הוירטואלי" לגבי הוראה בכיתה רגילה?

הבטחתי להתייחס ל"כיתה ההפוכה", אך בכוונתי להפר את ההסכם (ואפילו אציג צידוק פדגוגי לכך), ולהקדיש פוסט נוסף ל"בית הספר הוירטואלי" של סוגאטו מיטרה. למרות ההסתייגות שהצגתי בפוסט הקודם, אי אפשר להתעלם מעוצמת הסקרנות הטבעית של הילדים שבאה לידי ביטוי בניסויים השונים שלו. מספיקה שאלה על הלוח או אפילו רק הצבת מחשב בלב קבוצת ילדים, כדי שיתפתח מסע לימודי עם תוצאות מרשימות. למה הסקרנות הזו נדירה יותר במחוזותינו?

יש תולים זאת במצב הסוציו-אקונומי. לטענתם, חברת השפע עמוסת הגירויים שסביבנו, משפיעה לרעה על הסקרנות הטבעית של הילדים. דווקא ילדים שגדלים באיזורים "דלים" יותר מבחינה טכנולוגית, שלא רגילים לומר "משעמם לי" כל פעם שאין משהו אינטראקטיבי בסביבתם, שומרים על אותה רעננות טבעית שמאפשרת להם להתעניין וללמוד דברים חדשים.

אני בהחלט חושב שיש משהו בטענה הזו, אבל להערכתי המוקד אינו בטכנולוגיה אלא בחלוקת התפקידים. ילד בחברה מסודרת גדל בסביבה שבה כמעט בכל רגע נתון יש מבוגר שאחראי עליו. האחריות אינה רק מבחינה בטיחותית, אלא גם מבחינת האחריות "להפעיל" אותו. מרגע כניסתו למסגרת, ובמובן הזה גם מעון הוא מסגרת לכל דבר, יש זמן מתאים לכל דבר, ואחריותו של המבוגר לומד לילד "מה עושים עכשיו?". כשילד אומר "משעמם לי", הוא למעשה אומר "תקראו בבקשה למבוגר הבא שאמור להפעיל אותי, אני לא יודע מה אני אמור לעשות".

הדבר הולך ומתעצם כאשר הילדים מגיעים לבית הספר. מערכת השעות קובעת בדייקנות מיהו המבוגר האחראי וגם מהו הנושא שבו עוסקים בכל רצועת זמן. בעוד שבגן הילדים חלק משמעותי מהזמן מוקדש למשחק בחצר, וילד שמצא חילזון או שיירת נמלים, יכול לגרום לכך שהגננת תקרא בהתפעלות "ילדים, בואו תראו מה יש לי פה", ותקדיש לנושא זמן משמעותי. עם הגיעו לבית הספר לומד הילד ש"לכל זמן ועת" – הלמידה מתבצעת בשיעורים, ההפסקות מיועדות להתרעננות, וחשוב להקפיד על ההפרדה והגבולות בין רצועות הזמן הללו; חלזונות יופיעו רק בשיעור מדעים, ורק בזמן המתאים לכך ע"פ תוכנית הלימודים; לא פעם תלמיד ששואל שאלה על משהו שקרא הבוקר בעיתון או ראה בלוח המודעות של בית הספר, נתפס כמי שמנסה להסיט את נושא השיעור ממסלולו.

"של מי הלמידה הזו?"

ההסכם הכמעט רשמי בין המורה לכיתתו קובע שתפקידו של המורה להציג את הנושא בצורה שתהיה כמה שיותר מובנת וגם כמה שיותר מעניינת, ותפקידם של התלמידים להקשיב יפה ולשתף פעולה ככל הניתן. בנוסף, אחריותו של המורה לתת הנחיות מדויקות: מה בדיוק צריך להעתיק? על אילו שאלות צריך לענות? מה חשוב לזכור ממה שלמדנו בשיעור? בלא מעט כיתות, אחריותו של המורה כוללת גם סיכום בצורה ברורה של מסקנות השיעור, והכתבת הדברים לתלמידים. ההסכם הבלתי כתוב קובע שהמורה לא "מציק" לתלמידים עם שאלות קשות מדי, והתלמידים מצדם דואגים שלפחות כמה נציגים ישמרו על תקשורת ערה עם המורה.

בתמונת מצב שכזו הסקרנות הטבעית לא יכולה לבוא לידי ביטוי. גם אם התלמידים שואלים שאלות בכיתה, הן מוגבלות בדרך כלל רק לחומד הנלמד ("יש שאלות על מה שאמרתי?"), ובכל מקרה תפקידו של המורה הוא לענות. הצעד הראשון שעשה מיטרה הוא להפר את ההסכם. מעבר להצבת המחשב והחיבור לאינטרנט, השינוי האמיתי קרה כאשר הילדים שאלו "מה זה, ומה אמורים לעשות?", ובמקום לקבל הנחיות, המבוגר האחראי אמר להם "אני לא יודע, פשוט תנסו", ואף הסתלק מהמקום בחיוך ממזרי. כאשר הוא הציב לתלמידים דוברי איטלקית שאלה שכתובה באנגלית, הוא עבר על כל כללי הדידקטיקה, אבל ההתעקשות שלו לא לתרגם את הדברים, גרמה לתלמידים למצוא בעצמם את הדרך אל התשובה.

סקרנות אינה מתמצה ביכולת לשאול ולהתעניין, אלא בנכונות לקחת את האחריות על חיפוש התשובות. כל עוד האחריות על תהליך הלמידה היא של המורה (ולא יעזור כמה פעמים נגיד "אני את הבגרות כבר עשיתי"), אין שום סיבה שהתלמידים יקחו אותה על עצמם. במילים אחרות, כדי שתלמידים ילמדו יותר – אנחנו צריכים ללמד פחות.

אגב, מערכת החינוך של סינגפור, שנחשבת אחת המובילות בעולם, פועלת כבר כעשור תחת הכותרת – "Teach Less, learn More", אם כי שם הדגש הוא על העברת מוקד הלמידה מהמידע אל המיומנויות, ולא בהעברת מוקד האחריות הלימודית אל התלמידים

"אני חייב לבדוק מה גוגל אומר על זה"

לפני שרצים לחקות את הסינגפורים, יש צעד משמעותי שניתן לעשות כבר מחר בבוקר – להפר הסכמים! כאשר תלמיד שואל שאלה – המנגנון הטבעי שלנו מתעורר לענות לו את התשובה הכי טובה שעולה בדעתנו (הרי על כך משלמים לנו), אבל מה יקרה אם נחזיר את הכדור אליו – "שאלה מצוינת! עד השיעור הבא תברר את התשובה, ותציג אותה בפני הכיתה?", או אפילו "שלוף רגע את הסמרטפון, ותגיד לנו מהי התוצאה הראשונה בגוגל על השאלה שלך" (בכיתות עם מחשב אינטרנטי ומקרן זה אפילו יותר פשוט). כדי שזה לא יתפרש כ"שאלת קיטבג", חשוב להעצים ולשבח (ואף לצ'פר) תלמידים שחוזרים עם תשובות.

מעבר לכך, לא כל מושג חייבים להסביר. אפשר לציין במהלך השיעור 2-3 מושגים או דמויות שהן קריטיות להבנת הענין (ונכללות בחומר למבחן!), אך אחריותו של התלמיד לברר את משמעותם המדויקת. אפשר להשתמש בזה כשאלת סבב לסיכום שיעור או יום לימודים: "לאור מה שלמדת היום – איזה מושג מעניין אותך לקרוא בויקיפדיה?". אם בכל יום לימודים תלמיד יצא מבית הספר, עם רשימה אישית (לא כשיעורי בית!) של "דברים שאני חייב לבדוק בגוגל", משהו משמעותי באווירה הלימודית יכול להשתנות. ובכלל, אם נפסיק לענות על השאלה – "המורה, האם זה למבחן?", אולי התלמידים יפסיקו לשאול אותה.

וגם לסיכומים והכתבות כדאי למצוא חלופה.

האם כל זה בר ביצוע? אני לא יודע, פשוט תנסו.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized, עם התגים , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

14 תגובות על על סקרנות טבעית ואחריות לימודית – מה אפשר ללמוד מ"בית הספר הוירטואלי" לגבי הוראה בכיתה רגילה?

  1. 1. מאמר יפה שמתאר טוב את הקשיים בעולם הבית ספרי. 2. בצילום ההמחשה כאן של שני הילדים (בעיקר הילדה המציצה) – יש לסקרנות דו-משמעות מעניינת.3. מדוע נדמה שלא מדברים על כך שלהתבסס רק על סקרנות זה גם לא עובד. לעיתים קרובות נדמה לי שהסקרנות צומחת רק במקום שיש "בשביל מה", ז"א שיש משהו קולקטיבי שהופך את העולם מסביבך לחשוב לך. אולי כשביה"ס מצליח להפוך לקולקטיב – יש סיכוי

  2. גינת שלום ותודה על הערותיך,
    ברור שסקרנות היא רק השלב הראשון, אבל כאשר יש סקרנות – תהליך הלמידה נראה אחרת.
    למה את מתכוונת כשאת אומרת "שבית הספר יהפוך לקולקטיב"?

  3. התכוונתי למסגרת איכפתית שרוצה להיות שותפה במשהו משמעותי. איכפת לי ממך ואיכפת לך ממני. ולכן איכפת לנו גם ממה שמסביב. הרבה מזה ראיתי בהצעות שלך כמורה במאמר שלמעלה

    • גינת שלום,
      סקרנות אכן מתבטאת בכך ששמים לב ל"מה שקורה", ולא עסוקים רק ב"מה שאמור לקרות".
      החיבור שאת מציגה בין סקרנות לאכפתיות מאד מענין, ומציג זווית נוספת על הרעיון.
      תודה!

  4. אודי מלכה הגיב:

    היי חובב,

    מאמר מצויין!

    לתלמידים שאני מלמד ולי יש כבר נוהל לא כתוב שברגע שמישהו שואל שאלה שאף אחד לא יודע אליה את התשובה אז לא רק הוא מגיע לשיעור הבא עם תשובה אלא גם אני. יש בזה מסר לתלמידים שגם אם אתה מורה אתה נשאר תלמיד נצחי, שתמיד יש מה עוד מה ללמוד ולאן להתפתח ויש בזה דוגמא אישית חשובה – שיש לך מחויבות לידע ולהבנה של עצמך.

    • אודי שלום ותודה על המחמאה,
      נתת דוגמא נפלאה שנוגעת בעוד אחת מהאקסיומות שצריך לשנות: "זה מאד חשוב ללמוד, אבל רק אם אתה מתחת לגיל 18…". מה יקרה למשל אם המורה למתמטיקה תבוא באופן קבוע לשיעורי אזרחות, פשוט כי זה מענין אותה?
      אתה מוזמן להוסיף רעיונות נוספים לטיפים הפדגוגים שמצטברים בבלוג…

  5. פינגבאק: "הפוך על הפוך" – מתי ואיך כדאי להשתמש ברעיון "הכיתה ההפוכה"? | אפשר לחשוב

  6. sherlofamily הגיב:

    אני קורא עכשיו מאמר באנגלית על מודלים להוראת הבנת הנקרא, והנה הקטע הבא שמחזק את מה שכתבת בבלוג שלך על הכיתה ההפוכה: מורה שמתחיל בהקניית סיפור ורק אח"כ מעורר דיון עליו ונסיונות ניבוי מה יקרה בו בפרטיו, לא מצליח לרומם את הסיפור מעבר לקריאתו. אבל אם מורה מתחיל ממשימת ניבוי מה היה בסיפור לאור מילות מפתח וכדומה הוא מגיע לתוצאות הבנה עמוקות יותר של הסיפור:
    Working with fourth-grade students, Neuman (1988)
    found that when teachers presented students with oral previews of stories,
    which were then turned into discussions and predictions, story
    comprehension increased relative to “read only” previews and typical
    basal background-building lessons. In a creative variation of the preview
    theme,McGinley and Denner (1987) had students compose very short
    narratives based on a list of keywords from the upcoming story. For example,
    terms such as loose tooth, string, pain, baseball game, tie score,
    and home run might serve as keywords for an upcoming story about a
    girl who has a loose tooth that will not come out but falls out naturally
    when she is engrossed in a close ballgame. Interestingly, the accuracy of
    their “prediction” stories proved relatively unimportant in explaining
    subsequent comprehension of the real stories; apparently, it was the engagement
    itself that triggered the deeper story comprehension.

  7. אריאל שלום,
    תודה על הסיוע המחקרי!
    האם יצא לך לנסות את זה בשטח?

  8. פינגבאק: "לומד עצמאי זקוק למורה עצמאי" – רשמים מהדיון בכנסת על שינוי בחינות הבגרות | אפשר לחשוב

  9. רגינה הגיב:

    שלום חובב
    הדבר החשוב הוא לשבור את הכללים שניבנו במשך שנים רבות.בבית הספר שלי לכל תלמיד מחשב נישא ורב השעורים מתוקשבים.המורים עוברים השתלמויות ומכינים חומרים נפלאים.עובד מצויין בחטיבת הביניים.בחטיבה העליונה התלמידים ממש מסרבים להביא את המחשב ולהשתמש בו.ישנן הרבה סיבות לכך אבל הסיבה העיקרית ששמעתי מהם לאחר שיחה מעמיקה הייתה במילים פשוטות "תעשו את העבודה שלכם תכתיבו את החומר ותכינו אותנו לבגרות"
    אם לא יהיה שינוי מהותי בבחינות ,לא משנה איזה שיעור מופלא נביא….

  10. רגינה שלום,
    תודה על תגובתך. תמונת המצב שאת מתארת עצובה ומוכרת.
    אכן נדרש שינוי משמעותי, ולשמחתי נראה שהוא קרוב מתמיד (ראי סקירת הדיון האחרון בוועדת החינוך).
    המשיכו במאמצים להעניק לתלמידים חווית למידה משמעותית ועדכנית!

  11. פינגבאק: מה עושים עם מי "שאינו יודע  לשאול"? (הלילה הזה כולו פדגוגיה) | אפשר לחשוב

  12. נועה ליפניק הגיב:

    אין כמו "מורה – לומד" מורה שחווה עצמו בלמידה אין סופית, גם מוסיף לפלפל ולשום של המפגשים. מקסים !

יש לך מה להוסיף? כבר מחכים לקרוא...

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s