"החינוך בכותרות" – מה (באמת) חדש בשיח החדשותי בענייני חינוך?

מערכת החינוך נמצאת בכותרות. כמעט כל נאום וכל סטטוס של שר החינוך מופיעים בעמודי החדשות הראשיים. מבחן זניח בספרות, שבימים כתיקונם בקושי היה מגיע לדיון בוועדת המשמעת של בית הספר, כבר זכה לתגובות רבות ואולי עוד יגיע לדיון בוועדת החינוך של הכנסת. האם מדובר בסערה עונתית, ומה באמת חדש בשיח הזה?

רוח חדשה

גם אלו שטוענים ששר החינוך הוא פופוליסט שמחפש כותרות ולייקים, לא יכולים להתעלם מהעובדה שהוא נשמע מאד נחוש בדעתו להוביל שינוי של ממש. הוא לא מהסס לנקוט באמירות נחרצות שמערערות את אושיות היסוד של המערכת, אמירות שאינן אופייניות למי שעומד בראש אותה מערכת.

על משקל המשפט "זה לא שינוי – זו מהפכה!", שכבר הפך למטבע-לשון שחוק מאז מינויה של הממשלה החדשה, נראה שניתן לומר "זה לא שיפור, זה שינוי". כלומר, השיח הציבורי עוסק כבר שנים רבות בצורך לשפר את מערכת החינוך, בעיקר בהקשר של מדדים פנימיים וחיצוניים, ושיח זה מוביל לעיסוק בנושאי שעות, תקציבים ותקנים הנדרשים לטובת השיפור. בשנה האחרונה נדמה שהשיח הציבורי עבר לשאלות יסוד על השינויים הנדרשים במבנה הכללי של מערכת זו – מהי למידה מיטבית, ומהי הדרך הנכונה לקדם ולמדוד אותה. פעם היית צריך להיות יאיר לפיד כדי לפרסם טור נגד שיטת הבגרויות, היום כל תלמיד כבר מקבל את הבמה הנדרשת.

כמובן שאין להסתפק בהצהרות, או ללכת שולל אחרי נאומים וסטטוסים, ובסופו של דבר המעשים הם אלו שיקבעו את הטון, אך שינוי השיח הוא צעד נכון בכיוון שמכשיר את הלבבות לקראת השינויים בשטח. הצעד המתבקש הבא הוא המעבר מהשאלה "מה לא, ולמה?" אל השאלה "אז מה כן, ואיך?". אל נא נסתפק באמירות כלליות על "למידה משמעותית", "האחר הוא אני" או "חינוך מעומק הנשמה". הגיע הזמן לשנות את מרכיבי היסוד של המערכת – דרכי הלמידה, מבנה סדר היום, עומס המקצועות, תהליך ההכשרה של המורים, ועוד. לא שכחתי את "הערכה חלופית", אך התמקדות היתר בשאלה איך נמדוד את השינוי, יכולה לבא רק אחרי שברור לנו יותר מהי תמונת העתיד הרצויה. לא מספיק לשנות את כלי המדידה, אלא יש צורך בהגדרה מחודשת של המדדים עצמם.

טכנולוגיה בגרוש

פעם בכמה חודשים עולה לשידור החזאי התורן ומודיע שבתוך כמה שנים לא נראה יותר בתי ספר בסגנון הישן, אלא כולם יעברו ללמידה מתקדמת, שכוללת המון שימוש בטכנולוגיה. "בתי הספר פשוט לא יוכלו להרשות לעצמם להישאר מאחור". הבעיה היחידה עם ההצהרות הללו שהן לא נכונות. בתי הספר לא השתנו בצורה דרסטית עם כניסתה של רשת האינטרנט לשימוש פעיל, וספק אם שינוי טכנולוגי כלשהו יצליח במקום שבו נכשלו כל קודמיו.

הכותרות האחרונות הגיעו מ"ועידת עתיד החינוך" ומכנס EDUTECH – כינוסים מעוררי רושם, שמאורגנים על ידי גופים עסקיים שתורמים רבות למחשוב מערכת החינוך, תחת הכותרת "מחשב לכל מורה" ו"סיסמא לכל תלמיד". שמות המיזמים מעידים על הציפיות הגדולות שאנחנו נוטים לתלות בעצם נוכחותם של מכשירים כאלו ואחרים בכיתה, כשהדוגמא הבולטת ביותר היא כמובן "הלוח החכם" ואחותו הגדולה "הכיתה החכמה". אז למי שעדיין מאמין שטכנולוגיה טובה = למידה טובה יותר, הנה תמונה אחת שטובה מאלף נאומים:

הנה לכם כיתה מתקדמת למופת – מחשב למורה, לוח חכם ומקרן, אך מדוע יש צורך גם במסך נגלל, ולאיזה מהמסכים מכוון המקרן? האם זו טעות קולוסאלית של טכנאי?

ובכן מסתבר שכאשר התקינו את הלוחות חכמים בכיתות הללו הם מוקמו במרכז הלוח כראוי., ועימם מקרן ייעודי בתחילת הדרך כולם מאד התרגשו, ואולי אפילו ראש המועצה בכבודו ובעצמו גזר את הסרט לכיתות החכמות, אבל אף אחד לא ידע מה באמת אפשר לעשות איתם (מלבד הקרנת סרטונים בשיעורים חופשיים). בתחילה עוד ניסו להסתדר ולכתוב על מה שנשאר מהלוח המקורי, מימין ומשמאל לפלא הטכנולוגי שהצטרף לכיתה, עד שהמורים פנו בבקשה להנהלת בית הספר שיזיזו את הלוח החכם הצידה כי הוא פשוט מפריע להם לעבוד, ומאז הוא שם. ואם כבר יש מקרן בכיתה – כדאי להתקין לו מסך נגלל…

אנדקוטה קטנה זו שבה ומזכירה לנו ששינוי טכנולוגי אינו מביא עמו בכנפיו שינוי פדגוגי. ללמידה מתוקשבת צריך להיות ערך פדגוגי משמעותי, אחרת היא נראית כראי חיוור של הלמידה בכיתה, גם אם היא עושה שימוש בכלים מלהיבים. תלמידים אולי נוטים להתלהב מלמידה מתוקשבת, אבל אם הלמידה עצמה אינה מעניינת – אחרי שבוע הם כבר מחפשים את הריגוש הבא.

יש מורה בקהל?

לכאורה אין קשר בין שני הנושאים הנדונים כאן, ומעטים הם האנשים ששותפים בשני מרחבי הדיון (מלבד שר החינוך כמובן). אך מי שקולו חסר בהקשר הזה אלו דווקא המורים. בשני הכנסים הטכנולוגים רוב מוחלט של הנוכחים על הבמה אינם עוסקים בהוראה ישירה של תלמידי בית ספר. גם אם בהזמנה נכתב שמורים ואנשי חינוך מוזמנים לכנס (אחד הכנסים היה על חשבון יום לימודים…), הרי שהתפקיד המיועד להם הוא של צופים ולא של שותפים לדיון. בכנס אחר שהתקיים כמעט באותם ימים היתה רצועה מרכזית של "מורים על הבמה" (שם זכיתי גם אני להשתתף), אך משום מה כנס זה זכה להד תקשורתי נמוך משמעותית…

אם בדיון הטכנולוגי העדרותם של המורים עוד יכולה להיות מובנת ("מה הם מבינים בזה?"), הרי שבדיון החינוכי והפדגוגי זה לא הגיוני בעליל. פעם אחר פעם מוצאים המורים את עצמם מחוץ לשולחן הדיונים. גם בסערה האחרונה סביב המבחן בספרות היתה התכתבות ישירה ומיידית של שר החינוך עם התלמידה עצמה, כאילו אין בתווך שום גורם רלוונטי נוסף. אני מקווה ומניח שאין מדובר במהלך מכוון, אך כבר פרויד לימד שדווקא מה שנעשה בלי כוונה חושף כוונות פנימיות יותר.

נראה שבמסדרונות המשרד, האקדמיה וחברות הטכנולוגיה, וכתוצאה מכך גם בשיח הציבורי, תופסים את המורים כ"סוכני שינוי", אך במובן המסחרי של המילה – אנשים שתפקידם להפיץ ולשווק את הסחורה החדשה, ולא כשותפים של ממש בעיצוב השינוי (מתחת לפני השטח יש אולי אפילו ציפיה ל"עולם ללא מורים", כפי שרואה בחזונו סוגטה מיטארה, או של "מורים מזן חדש"). הניסיון הרב של המורים נדמה בעיניהם כבלתי רלוונטי ומיושן, וכפי שכבר כתבו מירי ועינת וילף בספרן המומלץ "בחזרה לאלף בית  – הדרך להצלת מערכת החינוך (ללא תוספת תקציב)": "המשאב הכי מבוזבז במערכת החינוך, מלבד שעות ההוראה כמובן, הוא הניסיון המצטבר של המורים". כל מי שרוצה לחולל שינוי אמיתי במערכת, לא רק חייב לעבור דרך המורים, אלא גם כדאי לו להיעזר בהם, הם יוכלו ללמד אותו לא מעט דברים, אחרי הכל זה בדיוק המקצוע שלהם…