דמיינו לעצמכם את חג "שמחת מתמטיקה" – אלפי תלמידים יוצאים במחולות וספרי מתמטיקה בידם, ילדי הגן רוכבים על כתפיהם של הוריהם ואוחזים דגלים עם משוואות מקושטות, על רקע שירי הלל לפיתגורס ואוקלידס…
נשמע הזוי? זה בדיוק מה שקורה ב"שמחת תורה".
מדי שנה מציינים בבתי הכנסת את סיום המחזור השנתי של קריאת פרקי התורה, ואת תחילתו של מחזור קריאה חדש. לכאורה, אירוע בעל משמעות פורמלית בלבד, אולם בפועל מדובר באירוע ססגוני של שירה וריקודים, כשאל המעגל מצטרפים גם אנשים שלא נוהגים לעקוב אחרי פרשת השבוע, ואף אינם מקפידים לקיים את כל מה שכתוב בתוך אותה תורה.
מה ניתן ללמוד מתופעה ייחודית זו על למידה באשר היא?
למה תורה אחת צריכה שני חגים?
במובן מסוים את החגיגות של "שמחת תורה" היינו מצפים למצוא בחג השבועות, העונה גם לשם "יום מתן תורה". אלא שהדגש המרכזי בחג השבועות הוא חשיבותה של התורה ומעמדה המחייב, כך שהחג מהווה מעין שחזור של מעמד הר סיני ההיסטורי. הדבר בא לידי ביטוי בתפילות החג, כמו גם במנהג של "תיקון ליל שבועות", שבמסגרתו משתדלים ללמוד תורה ברציפות לכל אורכו של ליל החג.
לעומת הלובן והשקט של "יום מתן תורה", שמחת תורה הוא חג צבעוני ורועש. המוקד אינו בלימוד התורה וקיום מצוותיה, אלא באהבת התורה והשמחה בה, הבאים לידי ביטוי בשירי הלל ואהבה לתורה ולנותנה. מנהג יפה בקהילות ישראל הוא לעודד גם ילדים קטנים לקרוא בתורה, למרות שבימים כתיקונם יש הגבלה פורמאלית על עלייה לתורה לפני גיל בר מצוה.
ביום זה, התורה עצמה נמצאת במרכז המעגל, ואין הבחנה משמעותית בין אלו שדבקים בה תמיד ובין אלו שנמצאים איתה בקשר רק לפעמים, המצווה העיקרית היא לשמוח.
לשמה או לשם-מה
נראה שכדי להבין את התופעה, צריך לשים לב לייחודיות של מעמד לימוד התורה בעם ישראל. אחד המושגים החשובים בהקשר הזה הוא "תורה לשמה", ולפיו המטרה המרכזית של הלימוד היא הלימוד עצמו. כמובן שמתוך לימוד התורה מסיק האדם מסקנות מעשיות בהבנת מצוות התורה, כמו גם תובנות לעיצוב דמותו המוסרים והערכית, אבל ללימוד יש ערך גם בפני עצמו, אפילו אם אין לו שום משמעות אופרטיבית או תועלת מעשית. המצווה אינה ידיעת התורה אלא לימוד התורה, וגם מי שהוא בעל ידיעות נרחבות יוגדר תמיד "תלמיד" חכם.
תפיסה זו שונה מהותית מהתפיסה הרווחת בעולמנו, ולפיה הלמידה מהווה אמצעי בדרך להשגת מטרה כלשהי. לומדים נהיגה כדי לקבל רישיון, לומדים מקצוע כדי לעבוד ולהתפרנס, עושים תואר שני כדי לקבל העלאה במשכורת, וכמובן לומדים היסטוריה/ספרות/אנגלית בעיקר כדי לעבור את הבגרות.
החשיבות היתרה של לימודי המתמטיקה בתיכון אינה נובעת ממעלתה של המתמטיקה, אלא מכך שהיא מהווה תנאי קבלה לאוניברסיטה. אמנם למדעי הרוח אפשר להתקבל גם בלי ציון טוב במתמטיקה, אבל כל מי שנרשם ללימודים מעין אלו, יידרש להתמודד עם התגובה הקבועה של הרמת גבה והשאלה הנצחית "מה בדיוק אתה חושב לעשות עם זה?".
"להתחיל מבראשית"? אבל כבר למדנו את זה שנה שעברה…
כאשר הלמידה היא רק ה"דרך", המוטיבציה העיקרית של הלומד היא לסיים את הדרך, על מנת להגיע אל היעד הנכסף בהקדם האפשרי. כל שיעור נהיגה נוסף מעבר למכסה המינימלית יוצר תחושה של בזבוז זמן וכסף. בכל מקצוע שהוא, אם כבר למדנו את ה"חומר" הזה – כל חזרה עליו היא סימן לדריכה במקום. לעומת זאת, בנוגע ללימוד התורה, עם ישראל "נשאר כיתה" כבר כמה מאות שנים ברצף, וממשיך לחגוג את זה כל פעם מחדש…
בלמידה מוכוונת תוצאה, השאלה העיקרית בעיני הלומד אינה "האם זה חשוב או מעניין", אלא רק "האם אני צריך לדעת את זה כדי לקבל ניקוד במבחן". הציון, שבמקורו אמור להיות "ציון דרך" להתקדמות הלומד, הופך להיות מטרה בפני עצמה, כשלא פעם המטרה מקדשת את האמצעים, והלומד מתפתה לחפש קיצורי דרך.
במובן זה, הדגש על "הערכה חלופית" במסגרת רפורמת "ישראל עולה כיתה", פותר רק חלק מהבעיה, היות והלמידה נותרת מוכוונת ציון. ברור שהשאיפה היא לשנות את אופי הלמידה עצמה באמצעות שינוי אופי הציון, אולם העובדה שבסופו של דבר הלמידה נותרת אמצעי להשגת המטרה של הציון הנכסף, עלולה ליצור מצב שבו החיפוש אחר "עבודה קלה" ו"קיצורי דרך" ימשיכו להיות השיח המרכזי בין התלמידים.
מתמטיקה לשמה
כדי לחולל שינוי של ממש בהקשר זה, לא חייבים מחר בבוקר לבטל את כל המבחנים והציונים. השינוי הוא קודם כל בתודעה. כדי להעצים את חדוות הלמידה גם במקצועות אחרים (ואפילו במתמטיקה), עלינו להדגיש יותר את הערך שבלימוד עצמו. לא לעסוק רק ב"למידה משמעותית" אלא גם ב"משמעות הלמידה".
מה זה אומר? ליצור שיח פדגוגי משותף, שבו בתשובה לשאלה הנצחית "אבל המורה, למה צריך ללמוד את זה?", יכול המורה להצהיר בפה מלא "כי ללמוד זה חשוב", ואינו נדרש עוד להיאחז ב"כי יש לך מבחן על זה". לאפשר לכל מורה את הזמן ללמד גם פרקי הרחבה בתחום הדעת שלו מבלי שיהיה עליהם שום ציון (ולא רק במסגרת שיעורי העשרה וחוגים). ואולי החשוב מכל – לעודד, ואולי אף לדרוש, מן המורה להיות דוגמא אישית של אדם לומד, ולא רק מי שמגיע לבית הספר מהעמדה של "אני את הבגרות שלי כבר עשיתי".
ובינתיים, שיהיה לכולנו חג שמח!
אפשר לחשוב 
היי חובב! כרגיל – גם התוכן וגם הצורה נפלאים.
תודה!
או שאולי ההבדל כרוך בזה,
שרבים מאמינים שיש שד דמיוני שבודק כל דבר שהם עושים,
ואם הם לא יעשו אותו (למשל ירקדו בחג המגוחך הזה) כאשר הם ימותו יקרה להם משהו רע (כמובן לא בעולם הזה כי את זה אי אפשר להוכיח).
אולי בעצם ניתן לגרום ללמוד על ידי שטיפת מוח והחדרת פחד
מבינן יקר,
אני בהחלט מבין את הכיוון שעליו אתה מצביע.
אין ספק שאפשר לקדם למידה גם על ידי שטיפות מוח, וכבר היו דברים מעולם.
ועם זאת, במקרה נקודתי זה נראה לי שהסברך אינו מספק, שכן כל ענייני שמחת תורה הם מנהגים שעם ישראל קבל על עצמו, ולא דינים שכתובים בתורה בצורה זו או אחרת.
בכל אופן, תודה על הכיוון מעורר המחשבה.
כדרכך, חובב, אתה עונה ל"מבינן" בצורה עדינה ואף מוסיף ש"הכיוון מעורר מחשבה".
לאנשים "מביננים גדולים" כמותו היה יותר מתאים אולי לומר "ואף אתה הכהה את שיניו, אילו היה שם וכו'"
סליחה על פליטת הקולמוס. צריך לומר "ואף אתה הקהה את שיניו…"
הבן שלי, שלומד בישיבה תיכונית ורקד עם הרבה מרץ ואהבה בהקפות, היה רוצה שלא יהיו מבחנים במקצועות הקודש. לא מפני שהוא לא רוצה ללמוד מקצועות אלה, נהפוך הוא, הוא חושב שאלה מקצועות שאנחנו לא אמורים ללמוד כדי לקבל ציון במבחן. לתשומת לב כל המורים שחוששים שברגע שיבטלו בגרויות במקצוע שלהם התלמידים יפסיקו ללמוד אותו.
קרה שלום,
תודה על העדות האישית.
המבחנים אינם הבעיה אלא רק התסמין. אפשר בהחלט ללמוד "לשמה" וגם לעשות מבחן, השאלה הגדולה היא איך מתייחסים למבחן וללימוד.
פינגבאק: המורה – את גיבורה! (גם אם לא עשו עליך סרט) | אפשר לחשוב
Thank youu for being you